<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ג' שער ו'</h1>
<h2>דף כג.</h2>
טוענים ליורש וללוקח, ואיתיה פרק לא יחפור. וי"א דכשם שאין טוענים להם עד שנדע דאותו שמכרה או הורישה יכול למכור ולהוריש. (ומה) [כמו] שאמרו שיביא ראיה שדר בו יום אחד המוכר או המוריש, כך אין מחזיקין את היורש ולוקח בחזקת שהם יורש ולוקח עד שיביא ראיה שהוא לוקח או יורש, ואע"פ שהביא עדים כי המוכר או המוריש דר בו יום אחד צריך להביא ראיה שהוא לוקח או יורש. הא לאו הכי לא טענינן עלייהו, ויטענו הם עצמן. ודוקא כשבאים מכח שאותו מערער מכרה למי שלקחוהו ממנו, אבל אלו הבאים מכח טענתם שמחזיקים בקרקע וטוענים שלקחו מזה, נאמנים כפי טענתם. והרשב"א [כתב] דאפילו בטוען שני חזקה נמי בטוען ממך קניתיו או אתה מכרתו לראשון נאמן.
<h2>דף כח.</h2>
כל חזקה של שנים לגבי נתבע הוא, אבל המערער א"צ לחזקת ג"ש אם יש עדים שהיה של אבותיו אפילו יום אחד. וצריך הנתבע לטעון שמכרה המערער ואבד השטר. ואין אומרים [לו] הראה השטר, דטפי מג"ש לא מזדהר בשטרא. אבל אם טוען חזקה לחודה אינו כלום, דחזקה שאין עמה טענה אינה כלום.
וחזקת מקום בבית הכנסת הויא חזקה בג"ש, אם החזיק כאורחא דעלמא במופסקות אפילו הולך למעריפה, פירוש עסק, או בימי אבלו, או חולה. כן השיב הרשב"א. ובעל העיטור כתב כן שהודה לו רבינו תם. באילן, שלש פעמים שאוכל פירותיו הוי חזקה, אע"פ שהן פחות משלש שנים.
<h2>דף כט.</h2>
וניר לא הוי חזקה. זרעה שנה והובירה שנה וזרעה שנה, שנת הזרע עולה.
וחזקת הבתים שהם עשויים ליום ולילה צריך שיעידו השכנים שלא הרגישו שהוציא כליו מן הבית ההוא ולא יצא הוא ג"כ לדור [חוץ] מביתו. ושנים שהעידו שדר יום ולילה די. הרשב"א. מי שבאים להעיד על חזקתו, זה אומר אכלה שני חזקה חטים, וחבירו מעיד שאכלה שעורים, הוי חזקה ואינה הכחשה, דבין חטים לשעורים אין בני אדם משימים דעתם לברור. השוכרים מעידים, כל שדמי השכירות בידם שאינם נהנים כלום בעדותם. ואם קיבל מעות השכירות ורוצה המשכיר להחזירם לרשות השוכרים ויעידו, [כתב] הרשב"א בשם רבותיו דמועיל. וראיה מההיא דחזקת הבתים דדנים דיינים אם הסתלקו עצמם זולתי ס"ת. [אבל] הרשב"א עצמו [סבר] דאינו מועיל, דהתם משסילק עצמו אינו ירא ואינו מתבייש כלל, אבל הכא בהחזיר מעות לשוכר מתבייש מן המשכיר שעשה לו לפנים משורת הדין, ונמצא שהוא נוגע בעדות.
וחזקת ג"ש דימים ולילות, דוקא אי טעין מערער, אבל הבית דין לא יטענו רק כי מקבלים סתם העדים משלש שנים, זולתי ברוכלים המחזירים ממקום למקום. ואם מערער זה הוא (מהם) [מאותם] שהם הולכים בימים ואינן באים לביתם אלא בלילה, טענינן להו שמא לא החזיק זה אלא כשאינם בביתם. כן [כתבו] הרב רבינו יונה ור"י בר' מרדכי.
<h2>דף כט:</h2>
וחנויות שדרכם בימים ולא בלילות הויא חזקה בשש שנים, שלא כרמב"ם ז"ל דדי אפילו בג"ש בימים ולא בלילות פי"ב דשכירות וטוען.
יש דברים שאוכלים אותם ואין אכילתם חזקה, שאוכלים שלא כדרך בני אדם, כגון שנים שקנו שדה, זה אכלה א ג ה וזה ב ד ו, לא הוי חזקה אם לא כתבו שטר מתחלה שעל תנאי כן קנו או הודע הדבר. אבל אם הודע הדבר החזיקו. ואיתיה פרק חזקת הבתים גבי ההיא אמתא וכו'. והטעם דמהני בשטר שעשו זה לזה להשתמש או לאכול בתנאי זה, משום דאית [ליה] קלא.
אכלה כולה חוץ מבית רובע, לא קנה אותו בית רובע, אפילו שלא היה ראוי לזריעה היה לו לעשות בו שאר תשמישים, פרק חזקת הבתים.
ומי שהחזיק בבית, וטען המערער כי לא רצה לערער עד הנה כי היה לו בית פנימי שהיה נכנס ויוצא בו דרך זה ולא חש בדירתו בבית החיצון, צריך לברר איך דר בו בשופי הוא לבדו. ודוקא שיש עדים למערער שהיה של אבותיו. ואיתיה פרק חזקת. המערער שאומר היום שאמרת שקנית הבית ממני אני הייתי בארץ מרחקים באותו יום, [כתב] רי"ף שצריך לברר המחזיק שהיה עמו במדינה. וי"א (דאפילו) [דדוקא] טוען הייתי בארץ מרחקים כל ימי חזקה הוי טענה, ואיתיה גבי בשכוני גואי הוה יתיבנא וכו'. המחזיק צריך לברר אכילתו בסוף שלש שהיה עמו המערער בסוף ולא עירער, אבל קודם אינו כלום.
<h2>דף ל.</h2>
והבא לעיר ויושב שם שלשים יום ולא מיחה, וטוען כי טירדת השוק מנעתו מלמחות ומלראות דירתו, י"א דלא הויא חזקה. ורי"ף [כתב] דוקא שלא ידע המערער במה שדר חבירו, אבל יודע אין זו טענה.
והמחזיק בקרקע, ובא המערער, וטען המחזיק "אמת כי שלך היתה אבל פלוני מכרה לי שאמר קנאה ממך", ולא היו עדים שהיה של אבותיו של מערער, יאמר לו המערער "כיון שאתה מודה שהיתה שלי צא מן השדה", וטוען עם מי שמכרה "לאו בעל דברים דידי את". ואיתיה בגמרא והרי"ף. וכן כל כי האי גונא שאין עדים [ל]זה ולזה. והיכא שיש עדים שמי שמכרה לזה דר בו יום אחד, אבל המחזיק לא אכלה ג"ש, יוציאו הקרקע מרשותו. דאפילו יהיה ברשות המוכר שזה המחזיק בא מכוחו, בהודאה זו שאמר שלך היתה היה מפסיד, דלא היה זוכה משום מיגו שמכחיש שהיה שלך, דהא מודה, והודאתו כמאה עדים דמיא, הרשב"א [כתב] כן. והיכא שבא מי שמכרה למחזיק זה וטען עם המערער, ואומר המערער איני דן אלא עם המחזיק, יכול לומר המוכר אין רצוני שיהא לקונה שום תרעומת ממני. ואיתיה במציעא [י"ד ע"א] ובבא בתרא. והיכא שהפסיד המחזיק בהודאתו ובטענתו אצל המערער, אינו חוזר על המוכר, כי הוא הפסיד שהודה. כן [כתב] הרב רבינו יונה, וגם הרי"ף. לאפוקי מרבינו שמואל [שכתב] שיחזור אצל המוכר.
<h2>דף ל:</h2>
המערער על שדה שהחזיק שלש, ויש עדים שהיה מאבותיו, וטען המחזיק שבא ונתייעץ עם מערער זה בעת שקנאה והשיב המערער "אותו שמכר לך הוא גזלן ידוע ולכך יעצתי לך לקנות דהראשון קשה ואתה נוח לי", ודאי טענת מערער טענה. ואיתיה בגמרא. ואם כפר ואמר "לא נתתי לך עצה מעולם", והביא עדים המחזיק, מחייבין למערער, דהודאה גדולה היא, דדוקא כשטוען השני נוח לי וכו', הא לא טעין הכי חייב. כן [כתב] הרשב"א. העורר על השדה והוא חתום עליה בעד, אבד זכותו, משום שעשה מעשה בחיתום. וכן [דעת] חכמים אע"פ שאדמון חולק. ודיינים של קיום, והם עוררים על השדה, לא אבדו זכותם, דחותמים על ידיעת העדים אע"פ שלא קראו השטר. העדים העוררים והם חותמים בשטר שדה שעוררים, אבדו זכותם, הואיל ועשו מעשה. אבל בדיבור בעלמא לא. והטעם, שאינן חותמין אלא אם [כן] קראו.
המחזיק בשדה, ואמר לו המערער שלי היא ואתה באת אלי אתמול [ושאלתני] אם ארצה למוכרו, אין זו טענה. דיאמר המחזיק קונים בני אדם [כדי] שלא יהיה להם תגר בשהיו עדים למחזיק משלש ולמערער שהיה של אבותיו. מי שהחזיק בשדה, ואמר המערער, שקודם שקנאה הוא, לקחה המערער מאותו שמכרה לו, ומראה השטר מד', ואמר המחזיק "מה שאני אומר שהחזקתי לאו דוקא שלש אלא זמן גדול ולכך אמרתי חזקה דבכל שני חזקה שנים הרבה". והרשב"א [כתב] דאפילו אמר שלש בפירוש טוען שנים הרבה, כי מה שאמר שלש, משום דעיקר חזקה שלש. והני מילי דאכלה ז', דהוי חזקה ג' קודם מכירת מערער, ולא פחות.
<h2>דף לא.</h2>
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, והביא מערער עדים שהיה של אבותיו, וזה הביא עדים שהחזיק בו שלש, נעמיד אותה ביד זה שהביא עדים [שהיה] של אבותיו. ואע"פ שאמרו טוענים ליורש וללוקח, אין טוענים להם בשבילו כי מה [שאמר] של אבותיו שרצה לומר שלקחוה מאבותיך, שאין טוענים אלא כשהם טוענים מספק. כי כל טענתם מספק יש לבית דין להחזיק טענתם ולאמת. אבל מה שטוענים בריא, כי הכא, אין טוענים להם לפרש דבריהם. ועוד [כתב] הרשב"א שאין טוענים להם עד שנשאל את פיהם מה טענתם, כי שמא יטענו בריא, ועל טענת בריא דנין מיד. כל זה [כתב] הרשב"א. חזר המחזיק וטען "אין דאבהתך היא וזבנתה מינך והא דאמרי דאבהתי דסמיכי עלה כאבהתי", זו טענה נכונה, כל שנותן אמתלא לדבריו שאינו מכחיש דבריו הראשונים. ואם יצא מב"ד אינו חוזר וטוען. ודין חוזר וטוען כתבתיו בדרך שני שער (שני) [ראשון]. ור"ם [כתב] האי מעשה פט"ו דטוען. וכל זה בגמרא.
זה הביא עידי אבותי וג' חזקה, וזה ג' חזקה, מוקמינן ביד זה של אבותיו וחזקה, דאוקי חזקה בהדי חזקה, ואבותיו טפי. ואם חזר והביא האחר עדים שהיה של אבותיו נעמידנה בידו, ולא חיישינן לזילותא דבי דינא. ואיתיה בגמרא. ורבינו חננאל [כתב] דוקא שזה שהביא מקודם של אבותיו, חבירו היתה הקרקע ברשותו מקודם ועכשו הוציאו לזה של אבותיו, וחזר מי שהיה קרקע תחלה בידו והביא עדים גם הוא של אבותיו שמוציאים ונותנים לו גם כן. אבל אם מתחלה לא היתה השדה מוחזקת ביד אחד מהם, וזה אומר של אבותי ושלשה, וזה גם כן, ולא הביא האחד ראיה מחזקה, ושמוה ברשות של אבותיו, אפילו יביא האחר עדים מכאן ואילך שהוא של אבותיו אינו מועיל. ורמב"ן והירושלמי [ה"א] [כתבו] כן.
<h2>דף לב:</h2>
מי שמערער [על] שדה ויש עדים של אבותיו, והמחזיק אין לו עידי שלש רק שמראה שטר קנייה, ואמר מערער שהוא מזוייף, והודה כי מפני שאבד שטר האמיתי עשה זה כדי להראות, אמר רבא מה לי לשקר, לימא אמיתי הוא זה, אלא ודאי אמת נמצא בפיהו ונאמן. וכן [פסק] רשב"א. ור"ם פט"ו [כתב] בזה דטוען.
מי שנודע או יצא קול שהשדה היא של יתומים, ואכלה אחר [כך] ג', לא החזיק, דאותו קול הוי כמחאה. ואיתה גבי רבה בר שרשו דנפק עליה דאכיל ארעא דיתמי ואמר שיהיה טוען לקוחה [היא] בידי ואמרו לא מצית אמרת וכו'. ומי שבא השדה לו בתחלה בתורת משכונה, י"א שאינו יכול לטעון לקוחה היא בידי. והעיטור בשם ר"י ן' מיגש והרי"ף רבו וכן רבינו תם [כתבו] שיכול לומר חזרתי ולקחתי. והאוכל פירות השדה בחיי אבי היתומים נאמן לומר חוב זה יש לי אצל אביכם, וגובה בלא שבועה, מיגו שיאמר לקוחה היא בידי. ר"ם פי"ד. והראב"ד [כתב] דוקא בשבועה.
<h2>דף לג.</h2>
אין נשבעין על החזקה, דחזקה כשמה. דעת כל המפרשים.
<h2>דף לג:</h2>
המערער על השדה וטען לוקח ממך לקחתיה ואכלתיה שלש, והביא עדים משתים, אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי, דהא איכא עדים דאכל פירות. וכן כשמביא עד אחד שאכל שלש, ואמר מערער גזלת ממני ולא אכלת רק שתים, ישבע מערער ויחזיר הקרקע, ולא הפירות. רי"ף. והטעם, דאין שם עדים שאכל פירות רק בהודאתו. והטוען כשחבירו הביא עדים משתי שנים ולא יותר "לפירות ירדתי ואיני חייב לשלם", נאמן, ואין אומרים "הראה השטר", שאין עושין שטר לפירות. ואיתיה בגמרא.
והיכא שלא החזיק כדין, תחזור הקרקע והפירות, ואיתיה התם.
והאומר אלך ואכרות דקל פלוני שקניתיו מפלוני, והלך וכרתו, נשבע שקנאו וזכה, דלא חציף למימר ולמיגזר אי לא קנייה. וכן היורד לשדה חבירו ולקט, (ו)אע"פ שהשדה בחזקת בעליו, הפירות מכי לקטן זה הם כמטלטלין, ונאמן בשבועה שהם שלו, דאינו מעיז פניו ואוכל פירות של אחרים. ור"ם [כתב] כן.
<h2>דף לד:</h2>
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, ואין לשניהם ראיה, אמר רב נחמן כל דאלים גבר. וכשאין אדיקות בה לזה יותר מלזה. אבל אם מוחזקים בה חולקין, כגון גבי טלית. ודין זה בכל ענין, בין קרקע בין מטלטלין.
<h2>דף לה:</h2>
אם המחזיק שלח דורון למערער [פירות] מאותה שדה [לאלתר] הויא חזקה. ואם טוען המערער אריסי הוא זה, נאמן. כל זה פרק חזקת הבתים.
הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי, מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת גוי אין חזקה אלא בשטר. ור"ם פי"ד דטוען [כתב], ותחזור השדה לבעלים בלא שבועה, שלא תיקנו שבועה אלא לישראל. והראב"ד [כתב], בשבועה, דלישראל נשבע, אף הבא מחמת גוי. ואם יש שטר לגוי איך מכרו ישראל, לא אמרינן שכפאו, והויא ראיה. וכן [כתב] הראב"ד. ואם אמר הישראל הבא מחמת גוי "לי נתן הגוי שטר שמכרה לו ישראל, ואחר ג"ש לא נזהרתי בו", נאמן מיגו שיאמר ממך קניתיה ואכלתיה ג' [שני] חזקה. רבינו חננאל ודוקא שטוען שאותו שטר היה מקויים או שהיה מכיר חתימת העדים, ואם כן כשישראל קונה הקרקע מגוי ואותה קרקע היה מישראל יש לו לערער בשעת מכירה. שאם לא כן אע"פ שהוא בא מחמת גוי יטעון הקונה מה שהוא אמור. הרשב"א.
<h2>דף לו.</h2>
אכלה ערלה הויא חזקה, דהואיל ונהנה בזמורות החזיק, רבינו חננאל. ור"ם [כתב] שאכל הפרי באיסור החזיק. אכלה שחת הויא חזקה, במקום שזורעין לשחת. אכלה תפתיחא לא הויא חזקה, פירש רבינו חננאל שלא חרשה רק שהוגשמה ונשבה הרוח וזרח השמש ונתבקעה [הארץ] כעין חרישה וזרע. ורבינו האיי ז"ל פירש, פתח צנורי המים לתקן השדה, ולא הויא חזקה שלא נהנה, כניר זרע כורא ועייל כורא לא הויא חזקה, שלא נהנה, ולכך לא מיחה. הזורע במקום שבעל השדה מפקירו, כגון סביבות השדה, לא הויא חזקה, דלא הקפיד למחות.
<h2>דף לו:</h2>
שדה שיש בו שלשים אילנות, ואכל עשרה בכל שנה עד שלש שנים, ומפוזרים בכל השדה, החזיק בכולם. אבל הוציאו ולא אכל לא הויא חזקה. איתיה פרק חזקת. הר"מ(ב"ן). או שהוציאו כולם ובזזו קצת ואכלו אילן זה ולא זה, אע"פ שלא אסף כל הפירות. ויש אילן שזה מוציא שנה והם לא הוציאו כבנות שוח, דמשעת חניטתן עד לקיחתן שלש שנים, ומיירי בהם. והראב"ד לא [כתב] כן.
<h2>דף לח.</h2>
ואם מיחה שלא בפניו הויא מחאה. ואם היתה שעת חירום אין לו חזקה אפילו אכלה כמה שנים.
<h2>דף לח:</h2>
אין מחזיקין בנכסי בורח מחמת אימת מלך. ור"ם [כתב] כל זה פי"ד דטוען.
[ל"ט ע"ב] מחאה בפני שנים ואצ"ל כתובו, וכותבין. ואפילו המוחה במדינה אחרת מועיל, דחברך חברא אית ליה וכו'. פלוני גזלן הוא, לא הויא מחאה. גזלן ולמחר אתבענו לדין, הויא מחאה. זה בגזלנות, אבל האוכל בתורת משכונה או שכירות, אינו צריך רק שיודיע עדים כי אותו קרקע הוא בשכירות אצלו ולמחר אסלקנו די. ר"ם פי"א דטוען.
<h2>דף לט.</h2>
ואם אמר המוחה "לא תאמרו לשום אדם" לא הויא מחאה, רק כשאומר "לדידיה", [דמשמע] "אבל לאחרים תאמרו".
<h2>דף לט:</h2>
צריך למחות בסוף כל שלש. אבל אם עמד [ומיחה] אחר ג"ש לא הויא מחאה.
<h2>דף מא.</h2>
העושה (מכר) [מצר] בתוך של חבירו ושתק חבירו או בא וסייע עמו, הויא מחילה, ואיתיה פרק חזקת הבתים גבי רב ענן שקל בדקא וכו'.
<h2>דף מא:</h2>
המערער על הבית, ואמר הדר בה "מפלוני לקחתיו שלקחו ממך", והביא עדים שדר בו אותו מוכר אפילו יום אחד, בזה די חזקה וא"צ להביא עדים שהמוכר לקחו מהמערער, אלא נאמן זה שדר בו מגו שאמר ממך לקחתיו. ור' חייא אמרה וכן הלכה. ומה שאמרו טוענים ללוקח, אמנם ראיה כי האי שדר בו המוכר יום אחד צריך. והבא מחמת ירושה, אע"פ שאמרו טוענין נמי ליורש, ראיה כי האי שדר בו אביו צריך להביא, ואם לא הביא אפילו החזיק זה הבן שלש אינו מועיל.
טוענים ליורש וללוקח, ואיתיה פרק לא יחפור. וי"א דכשם שאין טוענים להם עד שנדע דאותו שמכרה או הורישה יכול למכור ולהוריש. (ומה) [כמו] שאמרו שיביא ראיה שדר בו יום אחד המוכר או המוריש, כך אין מחזיקין את היורש ולוקח בחזקת שהם יורש ולוקח עד שיביא ראיה שהוא לוקח או יורש, ואע"פ שהביא עדים כי המוכר או המוריש דר בו יום אחד צריך להביא ראיה שהוא לוקח או יורש. הא לאו הכי לא טענינן עלייהו, ויטענו הם עצמן. ודוקא כשבאים מכח שאותו מערער מכרה למי שלקחוהו ממנו, אבל אלו הבאים מכח טענתם שמחזיקים בקרקע וטוענים שלקחו מזה, נאמנים כפי טענתם. והרשב"א [כתב] דאפילו בטוען שני חזקה נמי בטוען ממך קניתיו או אתה מכרתו לראשון נאמן.
שלשה לקוחות, זה שנה, וכן חבירו, הוי חזקה. ומצטרפין לשלש. ודוקא בשטר, דאיכא קלא.
<h2>דף מב.</h2>
אכלה האב שנה והבן שתים, או בהפך, הוי חזקה. וכל זה בשטר שעשו מאכילה זו. דאי לא, יאמר מתוך שלא אכלה אחד ג' רצופים לא חשתי לערער. וקטן המחזיק צריך למחות בו, (בזה בן) [בבן זה] האמור למעלה. וי"א דדוקא גדול אמרו דהוי חזקה אבל קטן לא. המוכר שדותיו א"צ לפרוט שדותיו, שדה פלוני ופלוני. דעת המפרשים.
אין מחזיקין בנכסי חרש שוטה וקטן ולא הם בנכסי אחרים. אין מחזיקין בנכסי קטן אפילו החזיקו ג"ש אחר שהגדיל. הרשב"א והראב"ד.
המוכר שדה בעדים אין לך מחאה גדולה מזו, דאם הקרקע אינו של מוכר יודיעו העדים למי שהוא מוחזק בו.
האומנים והאריסים והאפוטרופסים אין להם חזקה, דלא קפדי אהדדי. השותפים מחזיקים זה על זה, כל שיש בו דין חלוקה ולא מיחו. אבל אין בהם דין חלוקה לא. האומנים אין להם חזקה, כגון מי שהוא אומן באותה שדה. ירדו מאומנותם יש להם חזקה. האריסים, כגון שהיה אריס למשפחתו, כיון שהוא אריס של בתי אבות אין הבעלים מוחים ואין להם חזקה. ואם ירד (מאומנות) [מאריסותו] והחזיק ג"ש הויא חזקה. האיש בנכסי אשתו, כגון נכסי מלוג שלה, אין לו חזקה. האשה בנכסי בעלה נמי אין לה חזקה. הבן בנכסי אביו והאב בנכסי בנו, אין להם חזקה.
וכל חזקה שאין עמה טענה, כגון האחים שחלקו או הנותן מתנה לחבירו, בנעל וגדר ופרץ סגי, ואיתיה בפרק חזקת הבתים.
<h2>דף מז.</h2>
ובן האומן והאריס והאפוטרופא יש להם חזקה. הגזלן אין חזקה, וכן כל מי שידו תקיפה, כגון ראשי גליות והגוי, מפני שהם בעלי זרוע אין הבעלים מוחים. ובן הגזלן נמי אין לו חזקה, אפילו הביא ראיה שהודה בעל הקרקע לאביו שמכרה, דאי לא הודה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור. בן בן הגזלן יש לו חזקה, אם בא בטענת אביו. אבל בטענת אבי אביו אין לו חזקה.
<h2>דף נד:</h2>
נכסי הגוי אין להם חזקה [אלא] הרי הם כמדבר וכל המחזיק בהם זכה. וכן כשמכרו הגוי לישראל, זכה המחזיק כהפקר עד שיבוא השטר לרשות הקונה. ולוקח השני אינו חייב להחזיר המעות ללוקח זה שמכרו לו הגוי. כן [כתב] רבינו שמואל. ורבינו האיי בשער י"ד של ממכר ומקח שמחזיר לו הדמים, וכן [כתב] רמב"ן, משום דהאי ראשון מסלק ליה גוי ומשתרשי ליה הני זוזי ללוקח שני והאחריות על הגוי המוכר, הרשב"א [כתב] כן. וכל זה פרק חזקת הבתים. והגוי הכותב שטר לישראל ממכירת הקרקע, כותב קודם שיתן ישראל הדמים. דאם כבר נתן הוי השדה כהפקר ויזכה בה אחר, והוי ככותב שדה שאינה שלו. ומיהו זה המחזיק בקרקע שקנה מגוי נקרא רשע, דהוי כעני המהפך בחררה וכו'. ואי איכא הורמנא דמלכא שלא יזכה אלא מי שיכתוב שטר או הנותן דמים, ינהגו על פיו.
<h2>דף נז.</h2>
יש דברים שאינם חזקה בשותפים, כגון מעמיד בהמה בחצר חבירו, ומעמיד תנור וכירים וריחים, ומְגַדֵל תרנגולים, ונותן זבלו, אינה חזקה. ואחרים דעלמא הויא חזקה.
<h2>דף קסט:</h2>
מי שבא בשטר ובחזקה, כגון שהביא המערער עדים שהיתה של אבותיו וזה המחזיק בא בשטר שלקחה ממנו וגם הביא עדים שאכלה שלש בתחלה, נדון תחלה בשטר שאומרים לו לקיים השטר ואם לא נתקיים השטר סומכים על החזקה. ואיתיה התם. ור"ם [כתב] ישבע היסת שלקחה ממנו.
